מובאים כאן מבחר כללים מכללי הפיסוק החדשים.
הכללים במלואם מתפרסמים בחוברת מיוחדת של "לשוננו לעם". אפשר לקנות את החוברת תמורת 26 שקלים בפנייה לאקדמיה (ר' רשימת הפרסומים).
מספרי הסעיפים להלן מתייחסים לכללים כפי שפורסמו, ואינם באים דווקא לפי הסדר במקור. פה ופה שונה הניסוח או שונו הדוגמאות לצורך הקלת ההבנה.
הכללים אושרו (סופית) במליאת האקדמיה בכסלו תשנ"ג (1992), ופורסמו ברשומות בשנת תשנ"ד.

סימני הפיסוק מסייעים בידי הקורא לקרוא דברים שבכתב על דרך אמירתם בפה. הם מורים אפוא על הפסקה בדיבור, על הרמת קול והשפלתו ועל הטעמת המשפט בכללו. מאחר שלפעמים נעשית הפסקה בדיבור במקום שיש תפנית במבנה המשפט, ממילא משמשים סימני הפיסוק במקרים כאלה גם כמרמזים על המבנה, אולם סימני ההיכר העיקריים למבנה המשפט הם מילות המבנה, כגון מילות חיבור ומילות שעבוד, המצויות בגוף המשפט עצמו.
מאחר שהפסקה בדיבור עשויה לשמש כלי סגנוני (בייחוד להדגשה, להטעמת שוויון ערך או לציון ניגוד), תלוי השימוש בסימני הפיסוק גם בסגנונו של הכותב. כללי הפיסוק שלהלן כוללים גם כמה הערות על שימושים סגנוניים של סימני הפיסוק.

הפסיק מורה על הפסקה בדיבור בתוך המשפט, ועל כן הוא עשוי לבוא במקום שיש תפנית במבנה המשפט. ראוי שלא להרבות בפסיקים יתר על המידה, בייחוד במקום שמבנה המשפט ניכר ממילות המבנה, ובפרט בין יחידות קצרות.

משפט בעל חלקים מאוחים (= כוללים) (סעיף 3)

פסיק בא בין חלקי משפט מאוחים (= חלקים כוללים במשפט) כאשר אין ביניהם וי"ו החיבור או מילת איחוי אחרת (כגון או). למשל:
(1) השפה העברית שימשה בכתיבתם של התנאים, האמוראים והסבוראים,
     הגאונים, המדקדקים והפייטנים.
(2) האיש היה ישר וצנוע, ידען ובקיא, חרוץ ומסור.
(3) ראש הממשלה, שר החוץ או שר התיירות ייצגו את ישראל בטקס.

ולעומת זאת:
(4) היינו משחקים "עץ או פלסטין" על מחקים ועל מחדדים ועל תמונות של
     "דובק" ועל קומץ אגוזים ועל מה לא.
(5) אפשר אולי לנהל בית חרושת או פלוגת טנקים או מדיניות חוץ בעזרת
     שש מאות מילים פעילות בלבד.

הערה: כאשר יש יחס של ניגוד בין החלקים המאוחים אפשר לשים פסיק כדי להדגישו. למשל:
(6) הצעתי זו נובעת לא רק מהשקפתי העקרונית, אלא גם מנימוקים
     מעשיים.

הסגר (סעיף 4)

הסגר או ביטוי מוסגר יופרדו משאר המשפט בפסיקים. למשל:
(1) ראובן, למשל, אדם נוח לבריות הוא.
(2) על פי המלצת הרופאים, לא יעיד האיש במשפט.

אבל כשהביטוי קצר אפשר שלא להפרידו בפסיקים כלל. למשל:
(3) ראובן למשל אדם נוח לבריות הוא.
(4) אין בידנו כמובן להדביר את המחלה מארצנו.

תמורה (סעיף 5)

תמורה תופרד משאר המשפט בפסיקים. למשל:
(1) רד"ק, בעל המכלול, היה ממשפחה ספרדית.

אבל אם התמורה קצרה או צמודה במהודק אל שלפניה או כאשר בא שם תפקיד ואחריו שם עצם פרטי - לא תופרד התמורה בפסיקים. למשל:
(2) מנדלסון הפילוסוף היה סבו של מנדלסון המלחין.
(3) ראש העירייה טדי קולק נאם בפתיחת הכינוס.

משפט ייחוד (סעיף 12)

במשפט ייחוד אפשר - אך אין הכרח - להטיל פסיק (או [קו] מפריד) אחרי חלק הייחוד. למשל:
(1) איראן ועיראק, המלחמה ביניהן נמשכה שמונה שנים ומעלה.
(2) הדברים האלה כוחם יפה לכל סוגי המאמרים.

במשפטים שגורים שחלק הייחוד שבהם הוא מילה אחת, נוהגים שלא להניח כל סימן פיסוק אחרי חלק הייחוד. למשל:
(3) ירושלים הרים סביב לה.
(4) החכם עיניו בראשו.

משפט איחוי (סעיף 8)

פסיק יבוא בין משפטים מאוחים (= איברים) במשפט איחוי. למשל:
(1) הגשמים ייפסקו, הרוחות ייחלשו בהדרגה, והטמפרטורות יהיו גבוהות
     יותר.
(2) חומת ברלין נפלה, ונראה כי מגיע גם תורה של אפריקה להשתחרר
     מעולו של הטוטליטריזם.

אבל אם המשפטים מחוברים במילת איחוי והמשפט השני קצר, אפשר להשמיט את הפסיק. למשל:
(3) הכוהן עומד במזרח והלוי בדרום.

אלא (סעיף 9)

כאשר אלא היא מילת איחוי (המחברת בין שני חלקים), אפשר לשים פסיק לפניה. למשל:
(1) לא פניו היפים הקסימוני, אלא מעשיו הטובים.

אולם במבנה "אין... אלא..." וכיוצא בו המשמש להדגשה - לא יבוא פסיק לפני אלא. למשל:
(2) אין כאן אלא דברים בטלים.

משפט מורכב (סעיף 10)

אחרי פסוקית (שאינה פסוקית זיקה) יכול לבוא פסיק, אלא אם כן היא קצרה ביותר.
לפני פסוקית לא יבוא פסיק בדרך כלל, אלא אם כן היא ארוכה במיוחד.

פסוקית זיקה (סעיף 11)

דוגמאות:
(1) חברי הטוב מבית הספר התיכון, ששנים רבות לא ראיתיו, פרסם מחקר
    חדשני. [לוואי לא-מצמצם - פסיקים באים לפני הפסוקית ולאחריה.]
(2) ידיעות המתפרסמות בעיתונים היומיים אמורות להיות מדויקות. [לוואי
       מצמצם]
(3) במסיבת עיתונאים שכינסה הנהלת המפעל לאחר פרסום הממצאים
     והמסקנות של ועדת הבדיקה, לא נמסרו נתונים חדשים. [פסיק בא לאחר
      הפסוקית משום אורכה.]

תן דעתך להבדל בין שני המשפטים האלה:
(4) תופעה זו נמצאת בעיקר בלשון המתרגמים, שגילו נאמנות רבה למקור.
     [לוואי לא-מצמצם - פסיק בא לפני הפסוקית; כלומר - כל המתרגמים גילו נאמנות
      למקור.]
(5) תופעה זו נמצאת בעיקר בלשון המתרגמים שגילו נאמנות רבה למקור.
     [לוואי מצמצם - בלא פסיק לפניו; כלומר - לא בלשון אותם מתרגמים שאינם נאמנים
       מאוד למקור.]

הערה: לא יבוא פסיק לפני פסוקית שבראשה צירופים כגון '(כל) מי ש-', '(כל) מה ש-', 'זה ש-', 'לכך ש-'. למשל:
(6) בנוסח המוצע אנחנו חוזרים אל מה שהיה לפני שישים ושבעים שנה.

קו מפריד (-)

קו מפריד לציון הפרדה יתרה (סעיף 15)

קו מפריד, כלומר קו שלפניו ולאחריו יש רווח, משמש כשמורגש צורך להפריד הפרדה יתרה בין חלקי המשפט -

א. לאחר חלק ייחוד, לפני כינוי מסכם, לפני חלק של המשפט שיש בו משום הפתעה, לפני הסיפה של מחזורת וכיוצא באלה. במקרים האלה הקו המפריד בא במקום פסיק. למשל:
(1) כתבי יד מאוחרים של המשנה ושל חיבורים אחרים של ספרות חז"ל -
     חלו בהם ידיים.

ב. במקום שיש השמטה במשפט. למשל:
(2) פלוני רוצה תורה, ואלמוני - סחורה.

ג. לפני מילים או צירופים שהם פירוט או תוכן או הסבר של מה שקדם להם (במקום נקודתיים). למשל:
(3) הריחוף הוא מהיר - כמאה קילומטרים בשעה.

הערה: לעתים בא קו מפריד בין הנושא לנשוא במשפט שמני בלא אוגד (דרך שכיחה בכותרות). למשל:
(4) מועמד המפלגה לראשות העירייה - האלוף במילואים א"א.

זוג קווים מפרידים (סעיף 17)

זוג קווים מפרידים יכול לבוא -

א. לציון הסגר באמצע משפט (במקום פסיקים או סוגריים). למשל:
(1) שמה לפני הרבה שנים - צעיר ועז אז הייתי - כרמים רחוקים נטרתי.
(2) יש להרים על נס את עבודתו הפורייה של שד"ל בזמנו ואת מפעליו
     היקרים של - ייבדל לחיים - ר' חיים בראדי בדור הזה.

ב. לציון תמורה, בעיקר תמורה מפרטת הבאה באמצע משפט. למשל:
(3) כל הקדושות - ארץ ישראל, ירושלים, הר הבית, המקדש, הלוחות - אין
     בהן קדושה בעצמן ולא נתקדשו אלא במעשה המצוות.

קו מפריד לציון טווח (סעיף 18)

קו מפריד משמש גם לציון טווח ("עד") בין מספרים (בספרות או באותיות) או בין מקומות וכיו"ב. למשל:
קו חיפה-ירושלים; סעיפים ג-ח; בשנים תשמ"ח-תשנ"ג; עמ' 53-47; ערכים שלל-שתת; בין השעות 18:00-16:00; קשר עין-יד.

הערה א: נוהגים שלא לשים רווחים לפני הקו ואחריו.
הערה ב: את המספרים יש לכתוב כסדר כתיבת המילים בעברית - מימין לשמאל, כגון עמ' 53-47 [ולא 47-53].

פיסוק בסביבת סוגריים (סעיף 20)

א. אם משפט שלם העומד בפני עצמו מוקף סוגריים - סימן הפיסוק שלו יבוא בתוך הסוגריים. למשל:
(1) נהג: אני נהג, התפקיד שלי להביא את הנוסעים בשלום. (נשמעת זעקה
     איומה מבחוץ.)

ב. כאשר הכתוב בין סוגריים מסתיים בסימן שאלה, בסימן קריאה או בשלוש נקודות, אין משמיטים את סימן הפיסוק הראוי לבוא לאחר הסוגריים. למשל:
(2) הלשון היא מעצם טבעה המוסד החברתי המשתנה במהירות רבה יותר
    ממוסדות חברתיים אחרים (ובייחוד הדברים אמורים על העברית בת
    זמננו!).

ג. אין שמים פסיק, קו מפריד וכיוצא בהם לפני סוגריים.

שימושי המקף (סעיף 32)

א. שתי מילים ויותר המצטרפות למושג אחד, יש המסמנים במקף את הקשר ההדוק ביניהן. למשל: בעל-בית, אב-בית-דין, שיקול חברתי-כלכלי, ארץ-ישראל, השלושה-עשר, אדם-מפלצת, בן-יומו, תל-אביב.

ב. יש המסמנים מקף בין שתי תמניות של אותה מילה כשהן באות יחד לציין תיאור פועל. למשל:
שלבים-שלבים, אחד-אחד, איש-איש, יום-יום.

פיסוק של דיבור ישיר (סעיף 28)

בהבאת דיבור ישיר בין מירכאות מצטרפות שתי מערכות פיסוק: הפיסוק של הטקסט המצוטט והפיסוק של הכותב. ראוי למנוע גיבוב של סימני רצופים, ועל כן יש לוותר על סימן פיסוק השייך לאחת המערכות. הנה שתי שיטות הנוהגות בעניין זה:

שיטה א

סימן הפיסוק יבוא לפני המירכאות. למשל:
(1) והוא אמר: "אין דבר. זה בסדר."
(2) הוא פרש זרועותיו וקרא: "ריבונו של עולם!"
(3) "האם יכול אלוהים," שאל, "לברוא סלע שיהיה כבד כל כך עד שלא
     יוכל להרים אותו?"
(4) "מצוין," אמר, "אם כך אין מה לדאוג."
(5) "אני מסכימה," אמרה. "מתי ניסע?" [הנקודה מציינת שהציטוט מורכב משני 
       משפטים נפרדים].
(6) "פרנסה טובה?"
     "מכובדת."

אבל אם ראוי לבוא סימן שאלה, סימן קריאה או שלוש נקודות בסוף משפט ראשי, יבוא סימן הפיסוק המתאים מחוץ למירכאות. למשל:
(7) איפה נאמר "אבן מקיר תזעק"?

שיטה ב

כשהציטוט מובא בסוף משפט תבוא הנקודה אחרי המירכאות. למשל:
(8) והוא אמר: "אין דבר, זה בסדר".

אבל אם ראוי לבוא סימן שאלה, סימן קריאה או שלוש נקודות בסוף הציטוט, יבוא סימן הפיסוק המתאים בתוך המירכאות, ולא תבוא נקודה אחרי המירכאות. למשל:
(9) והוא פרש את זרועותיו וקרא: "ריבונו של עולם!"
(10) אני שואלת את השומר: "לאן אני צריכה ללכת?"

כך גם בהבאת ציטוטים בלא משפט ראשי:
(11) "פרנסה טובה?"
       "מכובדת".

כשהציטוט מובא בראש משפט יבוא פסיק אחרי המירכאות. למשל:
(12) "מסכן אבא", אמרה לי בצאתנו משער החצר.

אבל אם ראוי לבוא סימן שאלה, סימן קריאה או שלוש נקודות בסוף הציטוט, יבוא סימן הפיסוק המתאים בתוך המירכאות ולא יבוא פסיק אחרי המירכאות. למשל:
(13) "למה אפשר לצפות?" נד בראשו.

כשהציטוט מפוצל, עשוי הפסיק לתרום לגיוון ההנגנה או לגיוון המשמעות, ועל כן הכותב חופשי לסדר את סימני הפיסוק על פי הגיונו. למשל:
(14) "בסדר", אמר, "עלה. כל העולם כבר ער". [הפסיק מציין הפסק בין הציטוט
         למשפט הראשי.]
(15) "בסדר," אמר," עלה. כל העולם כבר ער". [הפסיק מציין הפסקה ברצף
         הדיבור בתוך הציטוט.]

שימוש הגרש (סעיף 29)

גרש משמש לקיצור מילה, ומקומו אחר האות האחרונה הנכתבת של המילה המקוצרת. למשל:
וגו' (=וגומר), עי' (= עיין), מס' (=מספר), עמ' (= עמוד), הא' (= האדון).

שימוש הגרשיים (סעיף 30)

גרשיים משמשים לסימון ראשי תיבות בצירופים, והם באים לפני האות האחרונה של הקיצור (ואינם מוזחים משם בנטייה). למשל:
סכו"ם [ולא סכ"ום] (= סכין, כף ומזלג), ש"ץ (= שליח ציבור), הרמב"ם (= הרב משה בן מימון). ובנטייה: תנ"כים, רמטכ"לים, ח"כית.

דרכי הכתיבה המקוצרת (סעיף 31)

א. אין לשים נקודה אחר המילה המקוצרת, אלא גרש (או גרשיים בראשי תיבות). למשל: ס' (= סימן, ולא ס.), מס' (= מספר, ולא מס.), ת"ד (= תא דואר, ולא ת. ד.), נ"ה אימבר (= נפתלי הרץ אימבר, ולא נ. ה. אימבר), צה"ל (= צבא ההגנה לישראל, ולא צ.ה.ל).

ב. כותבים בסוף ראשי תיבות אותיות מנצפ"ך סופיות אם ראשי התיבות מבוטאים כמילה ממש. למשל: עכו"ם, ר"ן, ש"ץ, להד"ם [= לא היו דברים מעולם], או"ם, תנ"ך.
אבל אם המילים המקוצרות נקראות במלואן או שקוראים את האותיות בשמן, כותבים מנצפ"ך לא סופיות. למשל: אח"כ (= אחר כך), מ"מ (= מם מם; מפקד מחלקה).

ג. הקיצור ד"ר (= דוקטור) אינו על פי הנוהג העברי. אין ראוי לנהוג בדרך זו במקרים נוספים, ועל כן ראוי לקצר את מגיסטר - מג' ( ולא מג"ר), ולכתוב את השם ירושלים במלואו (ולא י-ם).

ד. מוטב שלא להפריז בכתיבה המקוצרת המקשה על שטף הקריאה. במקום שבאים לכבד אין מקצרים, ולכן ראוי לכתוב גברת נכבדה או אדון נכבד (ולא: ג"נ או א"נ). כמו כן אין להשתמש בתיבות המקוצרות שלא בשימושן המקובל. כך אין לקצר את התיבה 'מספר' במשפט כגון "מספר המשתתפים אינו ידוע" (קיצורה של התיבה מקובל רק בכגון אלה: מס' טלפון, מס' בית).

ה. מותר שלא לכתוב גרשיים בראשי תיבות הגוּיים שנגזר מהם שורש המשמש בצורות פועל וכד'. למשל: דּוּ"חַ או דּוּחַ (נגזר הפועל דִּוַּח ששורשו ד-ו-ח); מַכָּ"ם או מַכָּם (נגזר מוֹכֵם [= מפעיל מכ"ם] ששורשו מ-כ-ם).

ו. באותיות המשמשות מספרים בציון פרקים, פסוקים, עמודים, שורות וכדומה, אין צורך לשים גרש או גרשיים (אולם נהוג לשים גרש או גרשיים בציון השנה על פי הלוח העברי ובציון היום בחודש).

ז. בשמות האותיות - כגון אל"ף, בי"ת, וי"ו, כ"ף, צד"י, תי"ו - הגרשיים מציינים כי אין אלו מילים ממשיות.

סימון אותיות השורש (סעיף נוסף)